אני אמא 90%. היו תקופות שעל התמונות הקשות הצרובות בראשי
והמובאות להלן של עוד ניסיון שלא הבשיל תרתי משמע, הייתי נותנת לעצמי
ציונים נמוכים בהרבה. שלא לדבר על נכשל.
"אני אמא גרועה”, אמרתי באחד מרגעי המשבר הראשונים בתהליך של
חידוד הזהות האימהית שלי. ”למה?” נשאלתי. "כי אין לי ערכת תפירה בבית, אני
לא בטוחה שיש לי מחט וחוט”, עניתי בבכי בלתי נשלט. "אני מהאימהות האלו שאם
לילד שלהן ייתלש כפתור לא אוכל לעשות את הדבר האימהי הבסיסי ולתקן לו”.
העניין עם המחט רק הציף ערימת שחת של תהום הדרישות שלי מעצמי.
חלקן הזויות, חלקן יותר. חפרתי עם המחט הדוקרת הזו פנימה ומצאתי את
ה’פושעת’ – הבנתי שהדרישות התובעניות מגיעות מאיזה אמא 100% מושלמת, כמו
ההיא מהמופע של טרומן (או למה ללכת רחוק – מ”אמהות מבשלות”) שיושבת לי
בראש. כן ההיא, המפונפנת, זאת שקמה מאופרת מהמיטה, הבית שלה מסודר תמיד, יש
ארוחת צהרים/ערב חמה ופוטוגנית שהיא גם העלתה לאינסטגרם, "מה הבעיה, זה
בחמש דקות”, זה המשפט השגור שלה, היא לא מזיעה כשהילדים מבקשים ממנה להכין
ופל אמריקאי והיא שרה כשהיא מקפלת כביסות.
אמא 100% אפילו מצליחה, באופן מרגיז במיוחד, לשמור על הקריירה
שלה. היא הולכת לעבודה מתוקתקת וחוזרת לקבל את הילדים רעננה מתמיד. אותה
אידיאלית מטרידת מנוחה, מצקצקת מולי באצבע מורה, מכריחה אותי להסתכל
מנקודת מבטה על כל האמהות המאורגנות האלו כמותה, שמספיקות להביא מתנת
יומולדת ביום של היומולדת של החברים ולא שבוע אחרי, שמכינות עוגות שכבות
לאמא שבת ולא מחברות כמה עוגות "הבית” מהסופר.
אותן אמהות שכשהן בפגישות עסקיות הן מכניסות לתיק המסודר מאוד
ידיים מעוטרות בציפורניים מטופחות משוחות בלק אחיד (ולא לק טלאים ששמו
באוטו דקה לפני) ואז מוציאות ברוגע כרטיס ביקור ולא מגבון מלוכלך שדחפו מהר
אחרי שהורידו הילדים בבית ספר.
אמא 100% לא צועקת אף פעם על הילדים, תמיד מסבירה הכל בחיוך
ובסבלנות. אמא 100% לא מרשה לעצמה להתלונן, לרצות משהו בשביל עצמה. אסור
לה. היא חייבת להיות מושלמת בשביל כולם. אסור גם להזיז את הגבינה שלה.
המציאות צריכה להתאים לה. לא להפך.
החלטתי להיפרד ממנה לפני שנים. היא אמא מסוכנת המושלמת הזו.
היא אמא תוקעת, מתישה. היא אמא מתסכלת. היא מעייפת אותך, עלולה למוטט אותך.
היא רואה רק את חצי הכוס הריקה ומשפיעה עליך בכל תחום. היא רצתה שאהיה
100% בכל דבר שאני עושה – בעסק, בזוגיות. זה שובר.
ואז חיפשתי ומצאתי אמא אחרת. זאת שהכוס שלה מלאה לא חצי אלא 90%. אמא מצוינת דווקא.
אמא 90% מודעת לחסרונות שלה, אבל בוחרת להתמקד ביתרונות ובעשייה.
אמא 90% מוקירה את העובדה שבכל זאת השיגה ציון כזה גבוה – 90% , שאפו לא?!
והיא השיגה אותו כבר בחדר לידה, כשהאומץ שלה (והחוכמה לקחת
אפידורל) הביסו את הכאבים האיומים כשבחרה להביא מאהבה את הילדים הנפלאים
שלה לעולם.
אמא 90% עושה 120% מאמצים כדי לשמור על הממוצע המצוין הזה מדי
יום. לפעמים היא מוקירה את עצמה יותר ומעלה את הציון ל-95-98%, ולפעמים
יורדת ל-85-80%, וזה בסדר. כי החיים הם ספירלה, לא קו ישר של קבעון כמו של
ההיא המושלמת.
אמא 90% תמיד נוכחת להקשיב, לטפל, לתת כלים לאוצרות שלה
שיודעים שהיא שם, בכל עת, אוהבת אותם וגב למענם. אגב, על הביטחון הזה שלהם
בה, היא מרשה לעצמה לתת לעצמה אפילו ציון 99%, ומשאירה רק אחוז אחד פתוח
כדי שהיא לעולם לא תקבל את זה כמובן מאליו ותמשיך לעשות הכל כדי להצטיין
במדד החשוב הזה.
אמא 90% מבינה (וגם הם) שהיא לא כזו סופר וומן, שהבית אף פעם
לא יהיה מוזיאון ושאם רוצים גרביים אז צריך לשלוף זוגות תואמים מהכביסה.
לפעמים היא גם קצת שוכחת דברים (אבל כמעט בכלל לא את מה שהבטיחה), ולאפות
משהו מוצלח לא בטוח יקרה אבל איזה כיף לנסות ביחד עם הקטנטנים!?
אמא 90% נותנת לעצמה מקום לצעוק (כן, גם לצרוח), לכעוס, להגיד
"צריכה לבד, תנו לי מרחב” וזה לגמרי בסדר כי הם אמנם נסיכים אבל משרתים יש
רק באנגליה וגם הם לוקחים חופש לפעמים.
אמא 90%, לא כמו המושלמת המסוכנת, מכבדת את הזכות הטבעית של
הילדים שלה להיות כמו שהם ונותנת להם מקום להרגיש, לחשוב, להטיל ספק,
להתנגד, ולהבין שהם לא חייבים להיות מושלמים, שרק יהיו בריאים ומאושרים.
שיעשו הכי טוב שהם יכולים (וזה מצוין). שילמדו כל יום משהו חדש. והכי חשוב –
שייהנו מהחיים.
אין מה להגיד. אחלה אמא ה-90% הזו! החלטתי ששווה לאמץ.
לפעמים ההיא מה-100% שבראשי מתגנבת לי לנשמה וגורמת לי
לתחושות כישלון. לפעמים אני גם מקשיבה לה ומלקה את עצמי, ואז אני עצובה
ומתוסכלת. אבל פיצחתי איך לנצח אותה. אני קמה, נטענת בחיוך של בן זוגי
וילדיי שמגלים לי כמה הם אוהבים ומעריכים אותי ואת האמא שאני, מחליטה לעצמי
ש”אם אינך יכולה לזה, תצחקי על זה”, ומזכירה למושלמת ההיא ובעיקר לי : ‘הלו, גברת את הרי בכלל לא קיימת. מושלמות יש רק באגדות’.