יום האישה הבינלאומי הוא הזדמנות לא רעה לחשבון נפש נשי. זמן לומר סליחה לגברים המרכזיים בחיי ובה בעת פשוט להפסיק להתנצל.
הסליחה הראשונה מוקדשת לך בעלי, בן זוגי
,יקירי, שהטעיתי אותי ובעקבות זאת הטעיתי אותך שה’אני’ שהכרתי ושהכרת, זו
שלפני הילדים, הרווקה "המגניבה”, הקרייריסטית לכאורה, הכל יכולה, לא חייבת
לשנות סטטוס לאשת איש ואם לילדים.
זה לא אתה זה אני, שחייתי בתבניות של "ללה לנד”. זו אני
שחשבתי שאישה אמיתית חייבת להיות "גבר שבגברים”, יכולה לעשות הכל בעצמה,
חושבת שלהגיד ‘אי אפשר’ זה לחלשים, שהמוח שלה מטיל וטו על ‘לבקש עזרה’. אני
זו שחטאתי בהיבריס לחשוב שאם אגייס את יכולותיי ואכניס את החיים ללו”ז
מסודר אז הכל יהיה בקונטרול ואוכל לעשות הכל בעצמי.
אני זו שחששה לשבור את ההסכם הלא כתוב בינינו – להיות בדיוק
בדיוק כמוך, לא פחות ולא יותר. עצמאית, מנהלת וגם אם אחבוש על ראשי את
ה’כובע’ החשוב מכל – משפחה, עדיין אוכל לנהל את החיים של ‘לפני’ בדיוק
באותו אופן גם ‘אחרי’. ולקח לי זמן להודות שאשת חיל זה גל גדות בסרט ושאני
רוצה, מעדיפה וגם צריכה את עזרתך. ובכלל, להתחזות ל’כמוך’ בזבז לי את הזמן
ומאוד הפריע לי לחיים.
אז סליחה שהודיתי והודעתי קצת מאוחר על השינוי, סליחה
שהתשדורת שלי היתה מבלבלת. זה היה חוסך לנו כמה מהמורות בזוגיות. מצד שני,
זה תהליך חשוב שהיינו חייבים לעבור; האמת הונחה על השולחן ועשתה הכל ברור
יותר: גבר ואישה. שותפים. אנשים. ואנשים רוצים בשניים. רוצים שיווין בנטל
וחלוקה בקסם. לכן, אישי יקירי, מפסיקה להתנצל ובמקום זה אומרת לך תודה!
תודה על השותפות ל’תרגול ההדדי’ – אני בלבקש ואתה בלאלתר. לפעמים מצליח לנו
פחות, לפעמים יותר, העיקר שעושים. קוראים לזה דרך.
הסליחה השנייה מוקדשת לכם, הגברים שבין לקוחותיי,
ספקיי והקולגות שלי על הפעמים שבהם דחיתי פגישה באמירה העלומה ‘אילוץ אישי’
שזה מכבסת מילים ל’הילד חולה, חייבת להישאר איתו בבית’. שוב, זה לא אתם.
זה אני.
למרות שאני עושה הכל כדי לתת לכם שירות ראוי ולפעול להצלחתכם
ולמרות שאתם שבעי רצון וחברים, אני עדיין מרגישה שזה עלול להיות כמו בוטוקס
לגבה. לכם, אגב, זה פחות קורה. כשאתם נשארים בבית עם הילדים עולה לכם
המנייה ואתם דווקא ששים לפרסם את ה’תשואה’ הלאה. בעניין הזה במיוחד (ורק
בעניין הזה!) מאמצת את בנט ומפסיקה להתנצל. הרי גם לכם בבית ודאי יש מי
שוויתרה על יום עבודה בשביל הדבר החשוב לכם מכל וכמו שאני מכירה אתכם, אתם
בטח מעריכים את זה נכון?
הסליחה השלישית לשני בניי היקרים לי מכל. סליחה שאתם
עדים בעיקר לצד המפנק והמוותר של אמא (וכמה אני שמחה על בית הספר המאזן
שתורמת האחות המדהימה שביניכם) זה מודל חלקי לנשים שתפגשו בחיים האמיתיים:
האמיצות, העומדות על שלהן. הן לא יוותרו לכם, הן יהיו בנות זוג שידרשו את
המגיע להן ויבקשו שתעשו ותחלקו איתן. אבל כשתצדיקו את זה, תכבדו, תתנו,
תסתכלו כשווים מול שוות, בגובה בעיניים (ורק בטיימינג הנכון מתחת), יהיה
לכם עולם ומלואו מבית היוצר של שותפות נאמנות לחיים ואני מקווה שאת המסר
הזה אני מעבירה לכם טוב.
את הסליחה האחרונה אקדיש לעצמי על השנים שבהן קצת
טעיתי וכדי להיתפס חזקה רציתי להיות כמו גבר, במקום לזכור שאישה זה חזק.
סליחה שהתעלמתי מהברכה הבלעדית שלנו שנקראת אינטואיציה, זה היה חוסך שנים
של תחרות עם עצמי על הבלתי אפשרי ממילא. אבל מאז שהבטחתי לי לא להתעלם
מהבטן ומשאר אחיותיה – החוזקות הנשיות מאפשרות לי לזהות מתי אני צריכה
לעצור, להביט בי, להקשיב לליבי, לראות שהכי טוב זה לעשות ולהיות ‘אני’ בערך
מוחלט – לא גבר. הרבה אישה. אגב, הן גם מוודאות שאני אזכור היטב שמה שהכי
חשוב זה בעיקר שאהיה אדם.
.